.

.
מאמר מאת אלי לינדר / חוק ומשפט

פרסום מטעם "מנוף – המרכז למידע יהודי", פרסום שכותרתו "בג"צ או בי"ד לחוקה? קובץ מחקרים", מוקדש בחלקו השני להצגת שופטי בג"ץ כקבוצה אליטיסטית סגורה שאין בה ייצוג נאות למגזרים נרחבים באוכלוסיית ישראל. ראשית מובאת טבלה המאפיינת אישית כל אחד מהשופטים, ואשר ממנה עולה כי רובם הגדול הינו חילוני-אשכנזי-גברי-בוגר הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בשנות החמישים, ומקורב אישית לנשיא ברק. לאחר מכן בוחנות שתי טבלאות נוספות את מידת הייצוגיות של הרכב בג"ץ את החברה הישראלית על פי המגזרים השונים בה: לגבי כל מגזר מזדקרת עמודה המבטאת את האחוז שהוא תופס באוכלוסיה, ובצמוד לה עמודה המבטאת את האחוז שהוא תופס בהרכב בג"ץ. נתוני טבלאות אלו מציגים הפרשים ניכרים בין שיעור החילונים בחברה (40%) לשיעורם בהרכב בג"ץ (72%), בין שיעור האשכנזים בחברה (30%) לשיעורם בהרכב בג"ץ (90%), כאשר חרדים (10%), עולים חדשים ובני מיעוטים (קרוב ל20%- כ"א) אינם מיוצגים בהרכב בג"ץ כלל.

הטבלאות הנ"ל סובלות מכמה שגגות מתודולוגיות ועובדתיות גסות עליהן נעמוד בהמשך, אך דומה שמן הראוי להקדים ולהתייחס לעצם ההנחה העקרונית העומדת ביסודן, והיא, מן הסתם, שהעדר הייצוגיות בהרכב בג"ץ הינו משום ליקוי שיש לתקנו, ושקיימת זיקה בינו לבין ממצאי החלק הראשון של אותו פרסום (הבעייתיים מאד כשלעצמם) בדבר האחוז הגבוה של "פסיקות אנטי-דתיות".

לכאורה יש כח משיכה רב לטענה הרווחת כי במינויים למוקדי הכח של הממשל יש לקיים מידה נאותה של ייצוגיות לכל חלקי האוכלוסייה: הדבר נראה דמוקרטי מאד, ואפשר שאף יש בו בכדי לצמצם תחושות ניכור בין מגזרים שונים בחברה לבין הממשל, תחושות מן הסוג שמבטא מחקר "מנוף".

ברם, יישומה של מגמה זו נתקל בכמה קשיים: ראשית, על פי אילו קריטריונים ימוינו תת-קבוצות בחברה הראויות לייצוג? מהו שהופך מקבץ בני אדם ל"מגזר" שיש להעניק לו דריסת רגל במוקדי הכח של הממשל, כל שכן בהרכב בית המשפט העליון? שהרי לרשימת המגזרים המנויים בטבלאות "מנוף" ניתן להוסיף קבוצות רבות, בין אם לפי שיוך אידאולוגי (ליברלים, קומוניסטים, ציונים, אנטי-ציונים וכו'), ארץ מוצא (פולין, עיראק, ארה"ב, גרמניה וכו'), פילוסופיית משפט (פוזיטיביסטים, ריאליסטים, דקונסטרוקציוניסטים וכו'), ועוד כהנה וכהנה קריטריונים שיניבו קבוצות רבות לאין ספור מהמספר הנדרש של שופטי בג"ץ.

סתמו אנשי "מנוף" ולא פירשו מהו שהופך קריטריון לרלבנטי לצורך העניין. מינו של אדם ככל הנראה אינו מקובל על ידם כקריטריון שכזה, שהרי הם עצמם תוקפים כ"שלילית" פסיקה של בג"ץ שעמדה על חשיבות שמירת השוויון בין המינים במינויים ממשלתיים. הוא הדין בלאומיותו של אדם, שכן בחלק הראשון של מחקרם מגלים אנשי "מנוף" יחס חיובי למפלגת "ימין ישראל", שמצעה תבע בשעתו את גירוש הערבים מישראל, ומגדירים אותה "מפלגה דתית. גם קהיליית העולים החדשים - ספק רב אם אנשי "מנוף" יהיו מוכנים לאפשר לה דריסת רגל בהרכב בג"ץ, לאור ההתקפות בחלק הראשון של מחקרם כלפי הענקת סעד מצד בג"ץ לעולים שכאלה בענייני אזרחות ומעמד אישי.

למעשה, שני קריטריונים בלבד משתמעים בבירור כרלבנטים ממחקר "מנוף": דתיותו/חילוניותו של אדם, ומוצאו המערבי/מזרחי. שני קריטריונים אלה אכן מצויים בזיקה לשניים מן המתחים העמוקים בחברה הישראלית, ואפשר שיש בכך משום הצדקה לראייתם כרלבנטים לנושא הייצוגיות. יחד עם זאת, נבקש כעת לטעון כי הקריטריון הראשון (דתי/חילוני) מניב כיום מידה סבירה של ייצוגיות בהרכב בג"ץ, ואשר לקריטריון השני, ככל שהוא עדיין צריך להילקח בחשבון היום, ספק רב אם הוא נגוע באיזושהי אפליה כיום, וספק גם אם יש בו כדי להיטיב עם כבודם של השופטים-הנבחרים-בעטיו עצמם.

ממצאי "מנוף" עצמם מצביעים על כך ששיעור השופטים הדתיים בבג"ץ (21%) עולה על שיעור הדתיים באוכלוסיה (18% לפי "מנוף", ולפי פרסום משותף למכון הישראלי לדמוקרטיה ולקרן אביחי אף משתמע אחוז נמוך יותר - שיעור חובשי הכיפות הוא 16%). הפרשי אחוזים הפוגמים בייצוגיות בתחום זה הם, אליבא ד"מנוף", אלו הנוגעים למסורתיים (32% באוכלוסיה, 7% בבג"ץ), לחילונים (40% מהאוכלוסיה, 72% בבג"ץ) ולחרדים (10% באוכלוסיה, 0% בבג"ץ).

מאמר מאת אלי לינדר / חוק ומשפט

איננו יודעים מניין דלו אנשי "מנוף" את הנתונים הנוגעים לשיעור המסורתיים באוכלוסיה, ובייחוד - בבג"ץ. אנשי "מנוף" אינם מגלים מהו (באוכלוסיה) ומיהו (בבג"ץ) "מסורתי" בעינם, ומדוע, למשל, סיווגו קודם לכן את השופט חשין, שמרבה לצטט מן המקורות, כ"חילוני" דווקא, ולא כ"מסורתי". ואכן, קביעתם כי 7% משופטי בג"ץ (קרי - שופט אחד בלבד, שאנשי "מנוף" אינם מגלים מיהו) הם מסורתיים איננה נראית רק חסרת סימוכין, אלא אף עומדת בניגוד לטבלתם הראשונה הנ"ל, שחילקה את כל השופטים לשתי קבוצות בלבד - דתיים וחילוניים, מבלי שיהיה כלל זכר לקטגוריית ה"מסורתיים". אילו היו שומרים על חלוקה דו-קוטבית זו גם בטבלה שלאחר מכן, ומוסיפים את שיעור ה"מסורתיים" לזה של ה"חילונים", תחת כותרת אשר ללא ספק מייצגת את רובה המכריע של החברה הישראלית - "לא דתיים", התוצאה שהיתה מתקבלת היא ששיעור הלא-דתיים באוכלוסיה הוא 72% ובבג"ץ – 769%; קרי – היה מתקבל הפרש זניח למדי של ייצוגיות יתר, במיוחד על רקע הפרש ייצוגיות היתר הנ"ל בנוגע לדתיים.

במאמר מוסגר יצויין כי דומה שהקטלוג המשולש בין "דתיים" מזה, "מסורתיים" מזה, ו"חילוניים" מזה, אבד עליו הכלח. ראשית, מבחינה סמנטית (שאפשר שיש בה יותר ממשמעות סמנטית) מדובר בקטלוג פרדוקסלי, שכן עצם המונח "חילוני" הוא פרי של טרמינולוגיה דתית ("המבדיל בין קודש לחול"), וכל המגדיר עצמו "חילוני" כבר הודה בזאת כי הוא ספוג במנה כלשהי של מסורתיות דתית. שנית, מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה היא שגם "חילוניים" או אתאיסטים גמורים בחברה הישראלית נוהגים לאמץ באורחות חייהם כמה נוהגים שמקורם דתי, בין אם בהכנסם לחופה, בין אם בהבאת יקיריהם לקבורה, בין אם במילת בניהם, בין אם באיחולים נוסח "שבת שלום", "גמר חתימה טובה" או "שנה טובה" טרם המועדים הדתיים המתאימים, וכמובן – בחגיגת חגים, דבר ששום חוק אינו כופה עליהם לעשותו. לשון אחר, הפרדתם הקשיחה של אנשי "מנוף" בין "מסורתיים" ל"חילוניים" אינה יפה לחברה הישראלית, שניחנת תחת זאת בדרגות שונות של מסורתיות אף באגפיה האתיאיסטיים המובהקים ביותר. אם כבר לנקוט לשון ממיינת בהקשר זה, ועל פיה לבחון את מידת ייצוגיותו של בג"ץ, נראה לנו, כאמור, שמוטב להבחין בין דתיים, קרי – אנשים שחשים עצמם מחוייבים ואף מקבלים על עצמם את החיוב לעבוד את אלוהיהם במצוות מעשיות, ובין כל השאר, יהא טיב "מסורתיותו" של "כל השאר" זה אשר יהא.

אשר לחרדים, יש להקדים ולהעיר כי השיעור המיוחס להם באוכלוסיה על ידי "מנוף" (10%) נראה מופרז אף לפי האומדנים הגבוהים ביותר. אך אפילו נקבל את הנתון של "מנוף" כפשוטו, ונסכים כי הייצוגיות היחסית מחייבת מינוי שופט חרדי לבג"ץ, דומה כי אין חולק שהכתובת העיקרית לאיתור הסיבה להעדרו של שופט שכזה היא במחנה החרדי עצמו, ובשלילתו הגדולה את מערכת המשפט הישראלי בכלל ואת בג"ץ בפרט.

גם לעניין המוצא העדתי דומה שעסקינן בציבור שהעדר הייצוגיות היחסית לו בבג"ץ אינו נובע כלל מהתנגדות עקרונית כלשהי של הממסד לכך. שהרי אילו היתה התנגדות שכזו, קשה להסביר את מיקומם של נציגי ציבור זה בצמרת משרדי ממשלה חשובים (בכלל זה משרד המשפטים) ובמשכן נשיא המדינה. הגורם האמיתי לכך הוא ככל הנראה זה הנרמז בסיפא של זכרונותיו הבאים של השופט העליון חיים כהן ז"ל, כפי שהועלו בספר שיחותיו עם מיכאל ששר: "עצם השיקול למנות ספרדי לבית המשפט הוא שיקול פוליטי ולא מקצועי, אבל אחרי שהשיקול הפוליטי גבר והתקבל על דעת כולם, בחרו באמת את המצוינים שבמועמדים הספרדים, שלא היו רבים", נתון המצוי בתהליך מתמיד של שינוי.

יתרה מכך, גם כאן מתעלמים אנשי "מנוף" מקבוצה גדולה ביותר בחברה הישראלית – בנים ובנות להורים המשתייכים לתפוצות שונות – קבוצה הנמצאת בתהליך של גדילה. זאת ועוד, לשם הצגת פער גדול ככל האפשר בין שיעור האשכנזים בחברה לבין שיעורם בבג"ץ, מנפים אנשי "מנוף" מקבוצת ה"אשכנזים" את קבוצת ה"עולים", זאת על אף שידוע לכל שקבוצה אחרונה זו היא רובה ככולה אשכנזית מובהקת.

קבוצת העולים, על בעיות השפה וההתערות התרבותית שמאפיינות אותה מעצם טבעה, מעוררת קושי נוסף ביישום מגמת הייצוגיות, והוא - התנגשות אפשרית בין מגמה זו ובין המגמה לשימור איכות מקצועית גבוהה ככל האפשר של שיפוט. עמדתנו היא שבכל מקרה של התנגשות בין השתיים על השיקול המקצועי לגבור, וכי היררכיה מוצדקת זו בין השתיים היא-היא, ולא אינטרס אליטיסטי כיתתי כלשהו, הסיבה להעדר הייצוגיות בהרכב בית המשפט העליון בישראל, וככל הנראה אף ברחבי העולם הדמוקרטי. לפיכך איננו מתרשמים באופן מיוחד מאותם נתונים רכילותיים שמספקים אנשי "מנוף" בדבר הקשרים האישיים של שופטי בג"ץ עם הנשיא ברק, תוך רמיזה עבה לשיקולים לא ענייניים במינוי שופטים לבית המשפט. אם אכן יש ממש בנתונים אלה, התרשמותנו היא כי מדובר בקרבה חברתית שאיננה פוגמת בענייניות השיקול המקצועי מלכתחילה, ולכל היותר מתווספת אליו בדיעבד, כאשר בכך אין כל טעם לפגם.

לסיכום, חלק שני זה של מחקר "מנוף", לבד מטעויות עובדתיות בולטות המאפיינות אותו, לוקה בפישוט יתר של הבנת בעיית הייצוגיות בבית המשפט, והצגתה בקוים גסים המתעלמים מעושרם ומדקותם של הגורמים היוצרים אותה במציאות החברתית הישראלית, במיוחד לאור השאיפה לשמור על בית משפט מקצועי לעילא.

פורסם לראשונה ב"דת ובג"ץ: דימוי ומציאות", נייר עמדה מס' 39 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוגוסט 2003, מאת ד"ר מרגית כהן, פרופ' מרדכי קרמניצר, ואנוכי, שכתיבת פרק זה הוטלה עלי.