.

.
אלי לינדר - מאמרים

בפרק הראשון של יצירת הפאר "כן, אדוני השר", כשהשר הטרי מבקש לקדם תוכנית בשם "ממשל פתוח" אשר תחשוף בפני האזרחים את הליכי קבלת ההחלטות בממשלה, ויועצו הערמומי סר המפרי אפלבי מתנגד לכך נחרצות, שואל מזכירו האישי של השר את סר המפרי מדוע, אם כך, הקנה לתזכיר שכתב בעניין את הכותרת "ממשל פתוח"? וכך משיב לו סר המפרי, בפסקנות ובחשאיות גמורה: 'לעולם תציב את החלקים הבעייתיים בכותרת. שם הם מזיקים פחות מאשר בטקסט עצמו'.

כלל מחוכם זה הוא שעמד, כנראה, לנגד עיניהם של מנסחי סעיף 34 לכללי האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין, כשהעניקו לו את הכותרת "איסור הטעיה", אך בגוף הסעיף עצמו כתבו כך, והקורא מוזמן לשים לב היטב לחלקו השני:

א. לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה.

ב. האמור בסעיף קטן (א) אין בו כדי למנוע הכחשה בכתב של טענות בהליך אזרחי, או כפירה בעובדה בהליך פלילי.

במילים אחרות, כללי האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין בישראל מתירים לעורך דין לשקר לבית המשפט, אך בסייגים החגיגיים הבאים - כל עוד הדבר בא כהכחשת טענה בהליך אזרחי או ככפירה בעובדה בהליך פלילי.

ייאמר מייד - סייגים אלה הם סייגי סרק. המשפט, לפחות בצורתו האדברסרית הנהוגה במקומותינו, הוא שדה קרב, ובמסגרת זו כל עוקצן של טענות משפטיות וכל משמעותן המעשית טמונים בטיב התמודדותן עם טענות שכנגד, קרי - בהכחשת טענות נגדיות אלה, בין אם הן משפטיות ובין אם הן עובדתיות. מתן היתר לעורך דין לשקר בהכחשתו טענות נגדיות אינו אלא מתן היתר לו לשקר בכל מלאכתו המשפטית, ככל שיש בה ממש.

אמת נכון הדבר, שקרב אמיתי מחייב לעיתים הצגת שקרים בפני האוייב והולכתו שולל. "בתחבולות תעשה לך מלחמה" מייעץ לנו ספר משלי, ומה מרנינות ושובות נפש הן תחבולות כאלה מן הספרות ומן ההסטוריה, החל מאודיסאוס המצווה על בנו טלמאכוס, בטטראדה הרביעית של 'האודיסיאה' להומרוס, לשקר למחזריה של אימו בדבר כלי נשק שהעלים מן הבית, כביכול כדי למנוע מהם לפצוע איש את רעהו לאחר משתה, ועד מיודענו ואלופנו אהוד ברק, המציג עצמו באפריל 1973 כאישה בפני טרוריסטים פלסטינים, בטרם יהרגם נפש.

אלא שבמה דברים אמורים? בהצגת שקרים בפני האוייב, בו בזמן שכלל 34 דלעיל מתיר לעורך הדין להציג שקרים בפני גורם נוסף, שלישי, בעל חשיבות מסויימת בשדה הקרב המשפטי, והוא בית המשפט. בכך פוגע כלל 34 קשות הן בעשיית הצדק, הן בחובת הנאמנות של עורך הדין כלפי בית המשפט, והן במעמד עורך הדין בעיני הבריות.

ישנה מידה רבה של צביעות במלחמתם המוצהרת ואף הרעשנית משהו של גורמים בצמרת לשכת עורכי הדין למען "כבודו של עורך הדין", שעה שאותה לשכה עצמה מתירה מפורשות לעורך הדין לרמות את בית המשפט. היתר מכוער זה פוגם בכבודו של עורך הדין הרבה יותר מאשר סוגיות כגון משך התמחותו, טיב בחינת הסמכתו, טיב התבטאותו בכתב וכו', שהן הסוגיות עליהן מוציאים ראשי הלשכה את כל רוחם במאבקם למען כבוד עורך הדין, ויחד עם זאת משלימים עם הכשר סטטוטורי מטעמם להולכת בית המשפט שולל על ידי עורך הדין.

מבט אל שיטות משפט אחרות בעולם המערבי מלמד כי אין בהן, לא בקונטיננטליות שבהן ואף לא באדרברסיות שבהן, אח ורע לכלל ישראלי קלוקל זה, ואיסור ההטעיה שהן קובעות הינו חד משמעי ונטול סייגים. כך, קוד ההתנהגות לעורכי דין באיחוד האירופי קובע בלשון ברורה: "עורך דין לעולם לא יתן ביודעין אינפורמציה כוזבת או מטעה לבית המשפט". קוד האחריות המקצועית של עורך הדין במדינת ניו-יורק בארה"ב אוסר אף הוא על עורך הדין במהלך ייצוג בפני בית המשפט "להציג ביודעין טענה כוזבת, בין עובדתית ובין משפטית". מרשים מכולם בעניין זה הוא קוד ההתנהגות של לשכת עורכי הדין באנגליה ובווילס, אשר מרחיב וקובע כי "לעורך הדין ישנה חובה עליונה כלפי בית המשפט לפעול באופן בלתי תלוי למען מטרות הצדק: הוא חייב לסייע לבית המשפט בעשיית הצדק ואסור לו לרמות או להטעות ביודעין או ברשלנות את בית המשפט".

יימחק סעיף 34 (ב) לכללי האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין לאלתר, פן תיראה עצם הכותרת הזאת - "כללי אתיקה מקצועית", כמסכה ערמומית בפני עצמה, מבית היוצר של סר המפרי ושכמותו.

פורסם לראשונה ב"הארץ", 25.1.2010